רוצה לא להתגרש? תעשי/ה לו/ה טובה

אם אתם מרגישים שעוד שנייה אתם לפני גירושין - אבל עמוק בפנים אתם לא באמת רוצים להתגרש - הנה רעיון פסיכולוגי-חברתי ותיק שכמעט נשמע כמו קסם. לפני שאתם רצים לעורך דין גירושין, עצרו רגע: אולי שווה לנסות תרגיל קטן, מודע, שמכוון לרכך את האווירה ולהחזיר קצת אנושיות לקשר.

התופעה מכונה "אפקט בן פרנקלין", והיא נשענת על מחקרי מעבדה ועל מנגנונים מוכרים של עקביות, דיסוננס קוגניטיבי ותפיסה עצמית. 

גילוי נאות והצהרת אחריות: אני לא מטפל/ת זוגי/ת, לא פסיכולוג/ית, לא פסיכיאטר/ית, ולא עורך דין גירושין. זהו מאמר מגזיני-הסברי המבוסס על ספרות בפסיכולוגיה חברתית; הוא אינו ייעוץ מקצועי ואינו מתאים לכל זוג. במצבים של אלימות, הפחדה, שליטה או כפייה יש לפנות לעזרה מקצועית. השימוש באחריות הקוראים בלבד. 

מאיפה הגיע השם ומהו האפקט

השם מגיע מאנקדוטה שמספר בנג`מין פרנקלין: יריב פוליטי סירב לדבר איתו, אז הוא ביקש ממנו להשאיל ספר נדיר "לכמה ימים". אחרי שהחזיר את הספר עם מכתב תודה, היחסים התרככו - ופרנקלין מצטט "מקסים ישן": מי שעשה לך פעם טובה, יהיה מוכן יותר לעשות לך טובה נוספת מאשר מי שאתה עשית לו טובה. הוא עצמו היה מדינאי, מדען-ממציא ופובליציסט מרכזי בהיסטוריה האמריקאית - אבל כאן הוא בעיקר מספר סיפור על טבע האדם. 

במילים פשוטות: אפקט בן פרנקלין מתאר מצב שבו עשיית טובה יוצרת חיבה (או לפחות מפחיתה אנטגוניזם), ולכן עשויה להגדיל נכונות לעוד התנהגות פרו-חברתית בהמשך. זה לא "מנגנון אוטומטי" ולא עובד לכל אחד; הוא תלוי, בין היתר, בכך שהטובה תהיה מרצון, במינון קטן, ובלי תחושת כפייה. 

מה אומר המחקר? 

מחקר קלאסי שמצוטט רבות מצא שהנבדקים נטו לחבב יותר אדם שלגביו ביצעו "טובת-מעבדה", לפחות כאשר ההתנהגות נתפסה כבחירה שלהם ולא ככפייה.  

במחקר אחר, הראו שנבדקים שגילו "אדיבות" כלפי אדם אחד ו"קשיחות" כלפי אחר - דיווחו לאחר מכן על יותר חיבה כלפי מי שהתנהגו אליו באדיבות.  

ובמחקר בין-תרבותי מאוחר יותר, מצאו שאנשים שהתבקשו ישירות לעזור (בקשת טובה קטנה) העלו את מידת החיבה והתחושה החברתית כלפי המבקש; כשעזרו בלי בקשה ישירה - האפקט לא הופיע באותו אופן. 

(מעניין היה לעשות את המחקרים גם לגבי נשים מול גברים וגברים מול נשים, נשים מול נשים וגברים מול גברים, ולראות אם יש הבדלים - אבל זה למאמר אחד)

למה המוח עושה את זה

שלושה רעיונות יושבים כאן זה על זה, כאשר העיקרון השלישי הוא המעניין אותנו ביותר - בשביל לא להתגרש:

הראשון הוא דיסוננס קוגניטיבי, השני הוא תפיסה עצמית והשלישי הוא עקרון העקביות.

עקרון העקביות של המוח: אחרי שעשיתי פעולה שתואמת "אני בן/בת זוג נדיב/ה ותומכ/ת", קל יותר להמשיך בקו הזה מאשר לשבור אותו. מחקרים הראו עיקרון קרוב: מי שמסכים לבקשה קטנה, נוטה יותר להסכים בהמשך לבקשה גדולה יותר - פשוט כי (המוח) כבר "נכנס" למסלול של היענות. 

איך להפוך את זה לכלי זוגי בלי מניפולציה

כאן מגיע היישום לזוגיות: לא כדי "לעבוד על המוח" של בן/בת הזוג, אלא כדי לייצר מחדש תנאים שמהם צומחת קרבה - מחוות קטנות, בחירה מודעת וטון שמכבד גבולות. 

מחקר על זוגות מצא שתחושת הכרת תודה בעקבות "מחוות יומיומיות" ניבאה עלייה בחיבור ובשביעות רצון ביום שלאחר מכן - גם אצל מקבל/ת המחווה וגם אצל מי שנתן/ה אותה.  

במקביל, מחקרי תצפית על זוגות מציעים שמערכות יחסים יציבות מאופיינות בעודף משמעותי של אינטראקציות חיוביות על שליליות בזמן קונפליקט.

אנחנו מזמינים אתכם לעשות ניסוי ביתי

ניסוי אתי ומוסכם (7 ימים): קודם כול, זו חייבת להיות החלטה משותפת: “אנחנו רוצים לנסות שבוע של טובות קטנות כדי לרכך אווירה". אם רק צד אחד "מנסה להציל" והשני לא בעניין - זה נהיה מהר מאוד חשבון נפש, לא תרגיל. 

הכלל המעשי: כל אחד/ת בוחר/ת מראש 7–10 מחוות קטנות, ברורות וזולות (בזמן/בכסף/ברגש), ומבצע/ת אחת ביום. 

בנוסף, פעם ביום (או יום כן-יום לא) כל אחד/ת מבקש/ת מהצד השני טובה קטנה ומוגדרת - עם רשות אמיתית לסרב ("אם לא מסתדר לך, הכל טוב"). 

זה חשוב כי מחקר מצא שהבקשה הישירה עצמה יכולה להגביר חיבה ותחושת קרבה, בעוד עזרה, "בלי שביקשו" לא תמיד עושה את אותו אפקט. 

חשוב להבין: הטובות אינן "נקודות" ואין להן ריבית. לא מתחשבנים, לא משתמשים בהן כדי להשיג ויתורים על ערכים, כסף או מיניות.

המטרה היא לבנות מחדש "קרקע רכה" לשיחה אמיתית - לא לעקוף אותה. 

טבלה קצרה של טובות קטנות

טבלה קצרה של טובות קטנות

סייגים שאסור לדלג עליהם: אם יש אלימות, איומים, מעקב, בידוד חברתי, שליטה כלכלית או פחד - "שבוע טובות" עלול להפוך למסך עשן שמסתיר סכנה. 

במצבים כאלה יש לפנות לעזרה מקצועית מוסמכת.  

וגם בלי אלימות: אם יש בגידה טרייה, התמכרות, דיכאון עמוק או סכסוך מתמשך שמסרב להירגע - תרגיל נחמד לא מחליף טיפול זוגי/אישי. 

אני חוזר, אינני איש מקצוע; זה לא טיפול ולא ייעוץ קליני, ועליכם להתייעץ עם גורם מוסמך לפי מצבכם ולהשתמש בזה על אחריותכם. 

נקודה חשובה שכדאי לחשוב עליה במיוחד מהמקום הלא נוח של מריבות שלא נפסקות: אם המוח שלנו אוהב עקביות ו"מתרגל" לטובות קטנות, הוא עלול להתרגל גם לצד ההפוך - להתעלמות, לביקורת אוטומטית, לטון חד. 

זה מתחיל לפעמים בדברים "קטנים" ("עזבי, אין לי כוח", "מה את שוב עושה מזה סיפור?"), אבל כשזה חוזר על עצמו הוא נהיה שפה, ואז הרגל, ואז אופי של הבית. 

במילים פשוטות: בדיוק כמו שאפשר לאמן את הקשר ברכות ובנדיבות, אפשר גם לאמן אותו בקשיחות ובחוסר סבלנות - ולכן התרגיל האמיתי הוא לא רק לעשות טובה פעם אחת, אלא לעצור בזמן שההתנהגות לא נעימה מתחילים לתפוס מקום.